מגזין זמן דיגיטלי



על השטיח האדום עם באשיר
מאת: הדס בכר

אנימציה

יוני גודמן הוא במאי האנימציה בסרט "ואלס עם באשיר". גודמן אדם צנוע, שלא ציפה למצוא את עצמו עומד על השטיח האדום בפסטיבל קאן בגיל 32, בזכות מועמדותו של סרט זה לפרס דקל הזהב המכובד של 2008. הוא הופתע גם עם סיום הקרנת הסרט, כשיותר מ-2000 איש קמו על רגליהם ומחאו כפיים במשך 20 דקות. אבל מה אפשר לצפות ממי שהמציא חידושים לטכניקת אנימציה ותיקה וקיבל מחמאות אפילו מגדולי הבמאים בתחום האנימציה בעולם?

"ואלס עם באשיר", סרטו של ארי פולמן, מספר על טראומת מלחמת לבנון (הראשונה). בלי להרוס לכם יותר מדי (זהו סרט חובה, לעניות דעתי), מדובר במסע חיפוש אישי אחר זיכרון המלחמה ובראשו זוועות הטבח במחנה הפליטים סברה ושתילה. כבר מהתבוננות בתקציר שמופיע באתר של הסרט אפשר להרגיש בצורה חדה את תחושת המועקה, הרגש העצור והכאב הרב, והסרט עצמו מעביר את החוויה בצורה חזקה ביותר.
עושים את הבלתי אפשרי
"ואלס עם באשיר" נוצר במהלך ארבע שנים, עבודת התחקיר וגיוס הכספים ארכו שנה ועבודת אנימציה יותר משנתיים. עלותו הגיעה לשני מליון דולר. גודמן מספר על תהליך העבודה על הסרט: "בהתחלה עבדנו על ה-Pitch (הגשת סרטון קונספט קצר לשם גיוס משקיעים לסרט), אותו הציג ארי (פולמן) למשקיעים בקנדה וגייס סכום ראשוני קטן. כך הצלחנו להתחיל לגלגל את הפרויקט. בשלב הבא ארי קיים סדרה של תחקירים, צילומים ועריכה. על בסיס הסרט הדוקומנטרי בן 96 הדקות שהביא עבדנו ופירקנו כל סצינה לסטורי-בורד (פריימים בודדים, חלקם צוירו וחלקם עובדו בפוטושופ). פיתחנו אנימטיק (מעין סרטון פשוט המבוסס על הסטורי-בורד) שהיה קרוב ל'דבר האמיתי" כדי לראות אם הדרמה עובדת טוב. בעזרת האנימטיק פיתחנו את האנימציה הסופית של הסרט כולו". בשלב העבודה על הסרט עצמו, הוקם עבור הסרט סטודיו קטן ובו 8 מחשבי פי.סי., שניים מתוכם חזקים ביותר (Dual Core, 4 Giga Ram). דוד פולנסקי צייר ועיצב את הפריימים של רוב הסרט, לאחר מכן סרק ועיבד אותם בפוטושופ. לפעמים יצר קולאז' של צילומים או איור מעל צילומים ועוד. המעצבים האחרים עבדו על האיור והעיצוב של שאר הסרט. הדמויות פורקו לחתיכות ועברו לידי האנימטורים לשלב האנימציה של כל סצינה. די מהר נוצר סינכרון בין אנשי העיצוב והאנימציה והעבודה זרמה בצורה חלקה. העבודה על האנימציה נעשתה בתוכנת פלש. כל אנימטור היה אחראי על ביצוע סצינה מסוימת וקיבל יד חופשית בעבודתו, כשבשיא העבודה הם הגיעו ליצירת עשרים שניות ביום. בנוסף עשו מספר מודלים לאובייקטים שונים בסרט בתוכנת תלת מימד.
באילו מרכיבים חזותיים בחרתם על מנת להפוך את "ואלס עם באשיר" לסרט המעביר את זוועות המלחמה בצורה כל כך ישירה וחווייתית?
"דוד (פולנסקי) החליט על סגנון שעליו 'ננעלנו', מראה המזכיר קומיקס תחום בקווים. הסגנון הזה נקבע בשלב ה-Pitch, כשנבדקה האפשרות להשתמש בו לאורך כל הסרט. היו גרסאות יותר סוריאליסטיות, אבל ארי משך לכיוון פחות מופשט ומוקצן. המטרה שלו היתה ליצור אווירה שיש בה זיקה לז'אנר הדוקומנטרי, ובסוף התקבל סגנון ריאליסטי יחסית".
טכניקת האנימציה שנבחרה עבור הסרט נקראת cut-out, שמסייעת גם היא להעביר את החוויה בצורה בלתי אמצעית. הטכניקה, ששוכללה על ידי גודמן, נבחרה מתוך אילוץ. "עשרה אנימטורים מתאימים נאספו בקושי רב עבור הפרויקט", מספר גודמן. "סרט שנעשה באנימציה קלאסית מצריך לפחות 200 עובדים מיומנים, שאין בנמצא בארץ. לעומת זאת, את ה-cut-out אפשר ליצור בעזרת הרבה פחות כח אדם, מכיוון שהטכניקה נעשית במחשב באמצעות תוכנת פלאש". גודמן צוחק ומספר: "הפיתוח בטכניקת ה-cut-out שנוצר עבור הסרט, הינו ברמה המורכבת ביותר שאפשר להוציא מטכניקה זו. ארי אומר שיצרתי טכניקה שרק אני יכול להתמודד איתה מבלי להשתגע..." "הדמות מיוצרת מראש ומפורקת לחלקים בעזרת התוכנה. כשמחברים יחד את החלקים ומזיזים אותם האחד ביחס לשני, נוצרת תנועה ואשליית נפח לדמויות. ככל שמפרקים את הדמויות ליותר חלקים, כך טווח התנועה גדל ויש יותר שליטה על הדמות. לכל דמות יש שתי רמות של פירוק: אנימציה בסיסית ואנימציה מורכבת יותר (בחלקי הפנים של הדמויות, למשל). כמו כן, המחשב משלים את רצף האנימציה של הפריימים החסרים אם צריך. יתרון נוסף של השימוש בטכניקת ה-cut-out הוא שמירת הקו האיורי והעיצובי של פולנסקי".
הצבעוניות שנבחרה עבור הסרט גם היא מסייעת להעביר את החוויה של מלחמת לבנון ומקורה במה שבאמת קרה במציאות. פולמן זוכר שהנורים שנורו לשמים בלילה בימי הטבח צבעו בכתום את השמים ואת כל הסביבה. כמו כן, הוא רצה להחיות את הזיכרון שיש לו מהמלחמה ובו טור של חללים עטופים בשמיכות בצבע זהב שהקרין על כל האזור. בנוסף, לכל דמות המספרת אודות הזיכרון שלה מהמלחמה יש סקלה צבעונית מעט שונה: לכרמי נבחרה סקלה של כחולים וירוקים, לפרנקל היתה סצינה בעלת מראה שרוף ומיושן ועוד.
ההחלטה על צבעוניות נטולת אשליית נפח נבעה מהרצון לפשט את האנימציה וכך לחסוך זמן עבודה יקר. התברר שההפשטה משרתת היטב את האווירה של הסרט. המימיקה (הבעות הפנים) ותנועות השפתיים גם הן עברו הפשטה מאותה הסיבה, והן אינן מדויקות כלל. "האנימציה בסופו של דבר עובדת על העין", אומר גודמן, "כשהקו חופשי כמו באנימציה קלאסית העין מסתגלת יותר לתנועות, אבל אף פעם לא נגיע לחיקוי מדויק של התנועות האנושיות. באנימציה תלת ממדית הניסיון לדייק בהבעות מעניק לדמויות מראה בובתי, וכך היה קורה גם ב-cut-out. אנחנו עשינו הפשטה מכוונת ולכן לדמויות בסרט יש מראה ייחודי יותר".
מחמאות מקיר לקיר
איך הצלחתם להעביר רגש דרך סרט אנימציה?
"ארי בא מתחום הקולנוע, והדגשים שלו בנושא הרגש היו מאד עקביים: 'צריך לראות פנים, להראות רגש'. מה שבעיקר עזר לדעתי זה דווקא הצמצום. הקטעים שעובדים הכי טוב לדעתי הם הקטעים הכי מינוריים מבחינת המשחק של הדמויות, כמו הקטע עם רוני דייג (במקור הוא גם יצא מהים, הסתובב בכפר לבנוני עם מדי צה"ל ואף אחד לא שם לב אליו, ואז חזר לים ויצא שוב באזור בו ראה מסוקים של צה"ל. למרבה הפלא, אחרי המלחמה החזירו אותו לחזית למרות הלם הקרב שבו היה מצוי. זה כנראה מה שהשאירו שפוי לבסוף). גם הסצינה של דרור חריזי (בה הוא מסתכל לצדדים כל הזמן) והסצינה האחרונה לפני התצלומים מהטבח, בה ארי פולמן מסתכל אל המצלמה. שלוש הדוגמאות הללו מעבירות הכי הרבה רגש לדעתי".
האם היה קל יותר אילו היה זה סרט live?
"נראה לי שלא. בכל אופן, ארי החליט שהוא רוצה סרט אנימציה מלכתחילה, על מנת שלא יווצר עוד סרט מלחמה. הוא רצה להעביר את ההזיה, החוויה הסוריאליסטית ולא היה ניתן להעביר זאת בדרך אחרת. אם הייתה לי אפשרות לעשות את הסרט בכל טכניקה - אנימציה בטכניקה הזו, של cut-out, היא דווקא הבחירה הראשונה שלי, בגלל העובדה שהתוצאה אינה מושלמת ו'מלוקקת'".
מה כלל המחקר המקדים שעשית עבור הסרט?
"קראתי ספרים בנושא - כמו הספר 'מלחמת שולל' של זאב שיף, הספר 'מבירות לג'נין' הכולל ראיונות עם לוחמים וסרטי ארכיון רבים. זכור לי במיוחד הסרט של ה-BBC בו עמוס ירון אומר לכולם ללכת הביתה, ואכן כך מסתיים הטבח. לגבי מספר ההרוגים בטבח עצמו אין קביעה חד משמעית, בין 800 ל-3000 איש וזה כשלעצמו מזעזע".
איך זה להיות במאי אנימציה של סרט שהוצג בפסטיבל קאן, ועוד בגילך הצעיר?
"קאן הייתה חוויה מופרעת" מספר גודמן, "הכי קרוב שהגענו לסלבריטאים היה כשהמאבטח לקח לאנימטור טל גדון את הפקק של בקבוק השתייה שלו, כדי שלא יזרוק אותו על בראד פיט... בכל אופן, כשעושים סרט אנימציה מתעסקים במיקרו ואין לך ציפיות לקבל כזו חשיפה. בהתחלה הסרט היה אמור להיות מופץ בצורה מצומצמת בארץ ואילו בצרפת ובארה"ב הופץ ישירות לטלוויזיה. אחרי שהסרט הוקרן בהצלחה גדולה בפסטיבל קאן, העיתונאים לא חדלו מלראיין אותנו במשך כל עשרת ימי הפסטיבל. אמנם לא זכינו בסופו של דבר בפרס דקל הזהב בפסטיבל, אבל קנו את הסרט להפצה בכל קצוות תבל. בצרפת ראו את הסרט 12 אלף איש ביום הראשון ו-150 אלף בשבוע הראשון. גם בארץ קיבלנו ביקורות טובות מקיר לקיר, ולמרות שחששנו שהסרט ימותג כאנטי מלחמתי ושמאלני, המחמאות באו גם מהקצה הימני של הקשת הפוליטית. הסיבה לכך היא שהסרט אינו מדבר על שמאל וימין, אלא על חוויה אישית של חיילים בשטח, שנופלים למלחמה נוראית וזו טראומה שכולם חווים אותה. הדבר החשוב ביותר בסרט הוא הבנייה של הזיכרון וגם אם זה לא תמיד התיאור המדויק ביותר, כך הלוחמים זוכרים את הסיפורים וזה מה שחשוב".
אומרים שהסרט 'מוציא אותנו הרעים' בסיפור, כמו בסצינה שיורים על כל הכפר במקום על המכונית האדומה, או הסצינה עם אריק שרון.
"אנחנו לא מחדשים כאן כלום. בנוגע למלחמה בכלל ולטבח בפרט, הכל ידוע. היו ועדות חקירה רבות, אנשים הודחו מתפקידיהם. אריק אכן היה חזק בעניינים, ובגין נתפס כחלש בנושא הטבח ובכלל. הביקורת שמובאת בסרט היא מצומצמת יחסית. פגשתי במאי פולני פרו ישראלי, ששיבח את הסרט, והוסיף: 'אבל למה הייתם צריכים להכניס את הסטייקים?'... (שאריק שרון אוכל בסצינה, ה.ב.)"
מדוע היה לכם צורך להראות את תל אביב בצורה כל כך מודגשת? האם היו פרסומות סמויות (או גלויות...)?
"היה חשוב להדגיש זאת מכיוון שאלו מאורעות אמיתיים שאכן קרו במקומות האלה. השיחה של ארי עם בועז (שם בדוי) היתה במסעדת בויה, הכלבים בחלום אכן רצו בשדרות רוטשילד. מטבע הדברים, כשמדובר בסצינות שקרו בביירות היו פחות חומרי גלם לעבוד עליהם, אז דוד נעזר בצילומי אוויר של העיר. הופתענו לגלות שקו החוף של ביירות מאד דומה לקו החוף של תל אביב, גם שם יש טיילת ובה מבנים בעלי אותו סגנון. ו... לא, אין פרסומות סמויות, אלא להיפך: השתדלנו לא לשים הרבה לוגואים על מנת שלא יהיו בעיות".
מציאת דרך ייחודית משלו
ספר אילו אנימטורים אתה מעריך.
"ביל פלימפטון (Bill Plympton), הייאו מיאזאקי (Hayao Miyazaki), בראד ברד (Brad Bird), וסרט מצוין על שואה גרעינית בשם When the Wind Blows שביים ג'ימי מורקאמי (Jimmy T. Murakami)".
האם אתה עושה את מה שאתה הכי אוהב?
"כן, התחלתי את הקריירה בתחום האיור, עבדתי עבור עיתון "הארץ" בקצב של חמישה איורים ביום. כשמיציתי את העניין, הלכתי ללמוד אנימציה בבצלאל, ומאז אני שם. האנימציה ממלאת חללים שחסרים באיור ובקומיקס, וזה הופך את העבודה לשלמה יותר. היתרון הגדול בתחום שלנו, הוא שתמיד יש לאן ללכת - לסגנון אחר או לתחומי האיור והקומיקס. "אנימציה היא תחום שדורש דיסציפלינות מאד מסוימות. לדוגמה, צריך הרבה סבלנות, צריך לזרום. אמנם התחום קטן, אבל לטובים תמיד תהיה עבודה". והוא מוסיף: "העובדה שעשינו את הסרט בארץ לא הפכה את העניין לאפשרי... הפקה בסדר גודל כזה היא עדיין מטורפת בתנאים שיש בארץ. דווקא בגלל שאנו פרובינציה, צריך לנצל את המגבלות שלנו לטובתנו. למצוא את הדרך הייחודית ולא לנסות לחקות את Pixar, Disney או DreamWorks. "נפגשנו עם מפיקים מלוס-אנג'לס שבאו לישראל וראו גם את ה-Pitch וגם סרטון בו ניסינו להגיע לכיוון יותר מהוקצע. על הקו המהוקצע אמרו שכבר ראו את זה, ושאין לנו את המשאבים לעשות זאת. דווקא מה-Pitch הם התלהבו וזה עזר לנו להחליט שזה הסגנון עליו נלך". גודמן מסכם ואומר: "בפסטיבל האנימציה Annecy בצרפת פגשתי אנימטורים שגדלתי עליהם והם התלהבו וקנו את הסרט. הסיבה להתלהבות אינה טכנית אלא מפני שיש בסרט משהו אחר, מראה שאינו מנסה להיות כמו מישהו מוכר. כשאין מקור להשוואה עומדים בשורה אחת עם כל השאר". ומה בהמשך? גודמן ממשיך בנבחרת המנצחת עם פולמן ופולנסקי. כרגע יש עוד סרט באורך מלא בהכנה, עוד מספר פרויקטים ואולי גם סדרה. השמיים, ותוכנת פלאש, הם הגבול.

לתגובות: hbhadas@gmail.com

הוסף תגובה תגובות

<< חזרה לעמוד הבית

טל. 03-5291880, magazine@zmandigitali.co.il כל הזכויות שמורות ל"זמן דיגיטלי" © 2005